חוק הגנת הפרטיות
הזכות לפרטיות מאפשרת כיום לכל אדם באשר הוא מרחב פרטי שלן הן במובן הפיזי והן במובן הוירטואלי. במרחב זה יש והדברים נתונים לשליטתו. ההכרה בזכות זו באה מתוך היכולת להבין כי אצל כל אדם יש תחומים בחייו שאין הם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמה מפורשת שלו.
הזכות לפרטיות מהווה אלמנט בולט במסגרת זכויות האדם הקיימות כיום בעבור כל אדם באשר הוא. הרציונל במסגרת זכות זו היא שכל אחד מאיתנו זקוק לפרטיות בכדי לפתח אוטונומיה בהם ניתן לחיות ביצירתיות ובמימוש עצמי.
אותה פרטיות מאפשרת לכל אדם לחיות חיים ללא חשיפה והתערבות. זכות זו מהווה זכות יסוד והיא באה לידי ביטוי ובצורה בולטת באמנות והסכמים בינלאומיים רבים והן כמובן בחוקים רבים במדיניות רבות.
קיימים מקרים כמובן שהפרטיות מוגבלת בהם בשל התנגשות עם אינטרסים אחרים, לרוב מדובר במקרים הכוללים את כלל הציבור וכוללים ביניהם את חופש הביטוי, חופש המידע, ביטחון ציבורי ועוד. קיימים מקרים ויש אנשים הבוחרים בויתור משמעותי על פרטיותם. ברוב רובם של מקרים אלו מדובר בויתור מרצון מתוך הטבות של פרסום והכנסה כספית רבה.
בישראל נחקק חוק ב-1981 ובא הוא להסדיר את הסוגיה החשובה בכל מדינה דמוקרטית וחופשית אודות הזכות לפרטיות.
חוק הגנת הפרטיות מקיף בתוכו תחומים רבים של הגנת פרטיות ובכך נוגע הוא בתחומי משפט רבים. בחוק הגדרה אודות מהי פגיעה בפרטיות ובאילו מצבים מוצדקת היא. החוק מגדיר פגיעה בפרטיות בעוולה אזרחית. זו מאפשרת תביעה לפיצויים וכן מהווה היא עבירה פלילית שבגינה עונש מרבי של 5 שנות מאסר. החוק להגנת פרטיות מתייחס אף לפעילותם של מאגרי מידע המכילים מידע רגיש וקובע הוא שראיות אשר הושגו תוך פגיעה בוטה בפרטיות לא יהיו קבילות אלא באישור מיוחד של בית המשפט.
במסגרת חוק הגנת הפרטיות מוגדרים בסעיף 2 לחוק דרכים שבהן יש פגיעה בפרטיותו של אדם. בין היתר מדובר במקרים בהם קיים בילוש או התחקות אחר אדם, האזנה, צילומו של אדם כשהוא ברשות היחיד, פרסום צילום אדם בנסיבות שאלו יביאו לביזוי והשפלתו, שימוש בתוכן של שנכתב על ידי אדם ולא נועד להתפרסם ללא רשותו, שימוש בקניינו של אדם למטרות רווח, הפרת חובת סודיות, פרסום צנעת חייו האישיים של אדם ועוד.