בישראל, כמו מדינות מערביות רבות אחרות, קיימת מערכת בתי משפט מיוחדת בתחום דיני העבודה – בתי הדין לעבודה.

 

במסגרת דיני העבודה קיימים בישראל חוקי מגן. חוקים אלו באים להטיל על המעבידים חובה של הענקת תנאי עבודה מינימליים. חוקים אלו, מתוך שמם, נועדו להגן על זכויות העובדים וכמובן למנוע מהעובדים עצמם לוותר על זכויות בסיסיות המגיעות להם. רוב רובם של חוקי המגן מאוגדים כזכויות שעליהם העובד אינו יכול לוותר. כמובן שחוקי מגן אלו מהווים בסיס עליו נבנים חוזים אישיים, אשר בהם המעביד יכול ולשפר את חוקי המגן.

 

חלקם מהנושאים המוסדרים בחוקי מגן מתייחסים לאורך יום העבודה, אורך שבוע עבודה, היבטים של הגנת שכר, דמי מחלה, שכר מינימום, גיל עבודה מינימלי ועוד. כמו כן מתייחסים חוגי המגן לאופי העסקת עובדים, שמירה על בריאות ובטיחות העובדים ועוד.

 

ראשיתם של החוקי המגן הם באנגליה של תחילת המאה ה-19. כיום, ברוב מדינות המערב קיימים חוקי מגן אלו וזאת בהתייחסות שונה לאופי המדינה, השלטון ובהתייחסות רחבה להיבטים חברתיים ותרבותיים.

 

לחוקי המגן אפיון פטרנליסטי המגבילים איזושהי חירות. התחושה לכך באה בעקבות התערבותם בשוק החופשי ובכך שקובעים הם למעסיק מה טוב עובר העובדים שלו ובכך שמחייבים אותו לנהוג כך. מעבר לחוסר הנוחות בפטריאכליות זו חשוב לזכור שחוקי מגן אלו נוצרו בשל התנהלות נצלנית לאורך ההיסטוריה של מעבידים לעובדיהם. לכן, הגעה של המדינה הריבונית בהתערבות הייתה חייבת לקום ומכאן נולדו להם חוקי מגן שמטרתם לבסס ולייסד זכויות עובדים.

 

חלק בסיסי וחשוב במסגרת יחסי עובד-מעביד הוא חוזה העבודה האישי. בבסיסו של החוזה קיים התחייבויות של העובד בעבודה אליה גויס והתחייבות של המעסיק בתשלום שכר עבור עבודה זו. כמובן שבמסגרת אותו חוזה עבודה חלים הן על המעביד והן על העובד הוראות חוקי המגן ושאר תקנות והסכמים אשר רלוונטיים לאותה מסגרת עבודה. חוזה העבודה בא להסדיר בבסיסו יחסים אורכי טווח ומורכבים. קיימים בו הגדרות אודות שליטה וכפיפות בהן סמכות למעביד לנהל ולחלק הוראות ועל המעביד בציות להוראות אלו של המעביד.